בשנים האחרונות אני פוגשת בקליניקה יותר ויותר אנשים שאומרים לי את אותו משפט: ״אני מתפקד, אבל אני לא באמת כאן.״ מילואים שלא נגמרים, אזעקות, חדשות שאי אפשר להפסיק לגלול, המציאות הישראלית מחזיקה את מערכת העצבים שלנו במצב דריכות מתמשך. וגוף שנמצא כל הזמן בכוננות, משלם מחיר.
חרדה היא לא חולשה, היא מערכת אזעקה שנתקעה
חשוב לי להגיד את זה ברור: חרדה אינה פגם באופי. היא מנגנון הישרדות בריא שפועל שעות נוספות. הלב שדוהר, הנשימה שמתקצרת, המחשבות שרצות, כל אלה נועדו להציל אותנו מסכנה מיידית. הבעיה מתחילה כשהאזעקה ממשיכה לצלול גם כשאין שריפה, או כשכל צליל מפעיל אותה מחדש.
שלושה עוגנים שאפשר להתחיל בהם היום
- נשימה מוארכת החוצה. שאיפה לארבע ספירות, נשיפה איטית לשש. הנשיפה הארוכה מאותתת למערכת העצבים: הסכנה חלפה. שלוש דקות, כמה פעמים ביום, לא רק ברגעי שיא.
- חמשת החושים. כשהמחשבות רצות קדימה, החושים מחזירים אותנו הנה: חמישה דברים שאני רואה, ארבעה שאני שומעת, שלושה שאני מרגישה במגע. תרגיל קרקוע פשוט מעולם המיינדפולנס, והוא עובד.
- חלון חדשות מוגדר. פעמיים ביום, בשעה קבועה, בזמן קצוב. הנפש לא נבנתה לספוג אסונות בזמן אמת מסביב לשעון. לצמצם חשיפה זו לא בריחה, זו שמירה על הכלי שאיתו אנחנו מתמודדים.
ומתי זה כבר לא ״רק סטרס״?
כשהשינה נפגעת לאורך זמן, כשההימנעות מתרחבת, לא נוסעים, לא מתקהלים, לא יוצאים, או כשהגוף מדבר בכאבים שאין להם הסבר רפואי, אלה סימנים שהמערכת זקוקה לעזרה מקצועית. בטיפול אנחנו לא ״מוחקים״ את החרדה; אנחנו לומדים לכוון מחדש את מערכת האזעקה, עם כלים מעולמות ה-CBT, ה-ACT והמיינדפולנס, ובקצב שלכם.
המציאות סביבנו לא תמיד בשליטתנו. הדרך שבה אנחנו מחזיקים את עצמנו בתוכה, כן.
