כשאני אומרת למטופלים שכתיבה היא אחד הכלים הטיפוליים החזקים שאני מכירה, אני לא אומרת את זה כסופרת. אני אומרת את זה כמי שהכתיבה החזיקה אותה בלילות שאחרי האובדן, כשאף מילה שנאמרה בקול לא הצליחה לגעת במה שקרה בפנים.
למה דווקא לכתוב?
כשאנחנו כותבים, אנחנו עושים בלי לשים לב שלושה דברים שקשה מאוד לעשות בראש: אנחנו מאטים, אנחנו בוחרים מילים, כלומר נותנים שם למה שהיה עד עכשיו ערפל, ואנחנו רואים את המחשבה מבחוץ, על הדף, במקום מבפנים. המרחק הקטן הזה בין הכותבת למילים הוא בדיוק המרחב שבו מתחיל ריפוי. בקליניקה אני קוראת לזה כתיבה אינטואיטיבית טיפולית, והיא חלק מארגז הכלים של הביבליותרפיה.
איך מתחילים? שלושה תרגילים קטנים
- שלוש דקות של בוקר. לפני הטלפון, לפני החדשות: פותחים מחברת וכותבים בלי לעצור את מה שעולה. בלי מחיקות, בלי שיפוט, בלי ״זה לא מנוסח טוב״. אף אחד לא יקרא, זה לא טקסט, זה ניקוז.
- מכתב שלא נשלח. יש דברים שצריכים להיאמר גם כשאין למי. מכתב לאדם שאבד, לגרסה צעירה שלכם, למי שפגע, הנייר מחזיק הכל, ואתם בוחרים מה לעשות איתו אחר כך.
- משפט פתיחה קבוע. כשקשה להתחיל: ״הדבר שאני לא מספרת לאף אחד הוא…״ או ״אם הגוף שלי היה מדבר, הוא היה אומר…״, ולתת ליד להמשיך לבד.
הדף סובל הכל, וזה בדיוק העניין
יומן הוא חדר טיפולים קטן שפתוח בשלוש לפנות בוקר, לא שופט, לא ממהר ולא מפחד משום דבר שתכתבו בו. הוא לא מחליף טיפול כשצריך טיפול, אבל הוא בן ברית עצום לצידו. בסדנאות הכתיבה שאני מנחה אני רואה את זה שוב ושוב: אנשים שמגלים שהסיפור שלהם, ברגע שנכתב, מפסיק לשלוט בהם, ומתחיל לשרת אותם.
קחו מחברת. תתחילו משלוש דקות. אתם תופתעו ממה שכבר יודע לצאת.
